מסרגה עליזה

הנה זה מתחיל....

אולי תכתבי בלוג? למה בעצם את לא כותבת בלוג? נו, אז מה עם הבלוג שלך, מתי את מתחילה לכתוב?
השאלות האלו לא הפסיקו לעלות, אז כמה זמן אפשר עוד לדחות את זה?
הנה, אני כותבת בלוג.

השנה החלטתי שזו השנה שלי. השנה בה אני פורצת את המחסומים, מורדת במוסכמות וצומחת קדימה. הבלוג הזה הוא חוליה אחת בשרשרת.

אז מי אני בעצם? ולמה אני פה?
אשה. יוצרת. אמא. בת זוג. בת. אחות. דודה.
המשפחה שלי היא חלק גדול מההגדרה שלי. המשפחה הגרעינית והמורחבת. עוד ארחיב :)

אני מושבניקית אבל גרה בעיר.
אני שכירה אבל שואפת לפרוש כנפיים לדרך עצמאית.
אני המון דברים.
אבל אני בעיקר אני.

הדרך שלי אל עולם היצירה החלה עוד כילדה. בית הורי תמיד היה מקושט ביצירותיה של אמי שהיתה ועודנה אחת הנשים המוכשרות שהכרתי. או כמו שאני תמיד אומרת- היא כבר שכחה את רוב הדברים שאנחנו לומדים היום.
רקמת עמים, ציור, שזירת פרחים, תחרת סלילים (יום אחד אני עוד אשחזר את זה), סריגה במסרגה אחת, שתיים ובמכונה, בקיצור אין דבר שהיא לא נגעה בו והפך לקסם.
כחביבת המורה למלאכה, נשלחתי אחר כבוד לחוג יצירה שם למדתי הכל. למדתי ועם השנים כמובן שכבר הספקתי לשכוח.

הכל התחיל להשתנות לפני כמה שנים. האצבעות החלו לדגדג. הזיכרון שלהן מפעם החל לצעוק את דרכו החוצה. אז יום שבת אחד, אחרי ארוחת הצהריים המשפחתית, לקחתי מסרגה וחוט כתום מזעזע והתחלתי, תחת שרביטה של אמי, לסרוג שורה אחת של חצי עמוד, שורה של עמוד, שורה של חצי עמוד, שורה של עמוד... (מבטיחה הדרכה בקרוב)
עוד באותו ערב, זה מה שקרה וסליחה מראש על תמונות הבוסר

אחרי עוד כמה ימים וקפיצה ראשונה לחנות הצמר הקרובה לביתי, גם זה קרה

ועוד כמה ימים וכמה שעות youtube גם הקטן הזה הצטרף למשפחה

בשלב הזה כבר היה די ברור שמשהו קורה כאן...
מאז כבר הרבה מים זרמו בירדן וחוטים רבים נסרגו להם וכבר החלו להשלח לבתים ששמחו לקבלם.
נבחר שם, עמוד הפייסבוק נפתח מסרגה עליזה, החנות האינטרנטית גם בשלב מסוים, איכות הצילומים השתפרה והיצירה החלה אט אט להשתלט על חיי.

ועכשיו אנחנו כאן. לאן זה ילך מעכשיו? נחכה ונראה. מה שבטוח שיהיה טוב. ויפה.

אני אמשיך לכתוב לי כאן ואשמח מאוד אם תצטרפו,
יערה